ברגע ששמתי עיניים על האמא החורגת החדשה שלי, ידעתי שהיא האחת. לא בגלל המבטים המהממים שלה או הגזרה החושנית שלה, אלא בגלל הרעב הבלתי יודע שובע בעיניה. היא הייתה נימפומנית אמיתית, תמיד חושקת ביותר, לעולם לא מסופקת. והייתי יותר ממוכן לתת לה את מה שהיא רוצה. בכל בוקר, כשהתעוררתי, הייתי מוצא אותה מחכה לי, שפתיה כבר מריירות מהמחשבה על המטען החם שלי. היא הייתה כורעת על ברכיה לפני, עיניה מתחננות לשחררותי. ואני, בהיותי המאהב הנדיב שאני, הייתי מחייב אותה. היא הייתה לוקחת אותי לפיה, לשונה השמנה מסתחררת סביב הפיר שלי, שפתיה עובדות יחד כדי להביא אותי לקצה. ואז, בהתנשפות אחרונה, היא הייתה מקבלת את המטען החם והקרמי שלי, פניה מכוסות בעדות לסיפוקה. אבל זה לא נגמר שם. היא תמיד הייתה רוצה עוד, הרעב שלה מעולם לא שבע. ואני, בתור הבן החורג הטוב שאני, הייתי נותן לה את מה שהיא השתוקקה לו, הייתי נותן לה.